לאחר חורבן בית המקדש בטלו המועדים הכלולים במגילה זו, פרט לחנוכה, מפני חשיבותו.
השלטון הסלאוקי לא יכול היה לסבול נוכחות מרדנית בלב אזור שהיה נתון לשליטתו ונעשו הכנות לדיכוי המרד.
אמרו: פה שדיבר בגאיות [=גאווה] ויד שהניפה כנגד בית המקדש – נקמות יעשה בהן.
חלק ניכר מהכוחות שיצאו עם אנטיוכוס חזרו לאנטיוכיה בשנת 163 והיו זמינים לליסיאס במסעו השני לארץ ישראל והשתתפו בקרב בית זכריה.
אחרי טיהור בית המקדש מוזכרים אפילו פרשים בעימותים מקומיים אחדים, ועל קיומם של פרשים בקרבות אחדים ניתן להסיק מהכתוב במקורות.
דמטריוס, בניגוד לליסיאס, לא יצא בעצמו לדיכוי המרד, אלא הסתפק בשליחת מצביאו הבכיר, בכחידס.
בשלב השני של המרד, לאחר טיהור בית המקדש (164 לפנה"ס) הצטרפו יהודים רבים לצבא המורדים וספר מכבים א' מתאר צבא שגדל לכדי 10,000 חיילים.
השלטון הסלאוקי נסתייע בניסיונותיו לדיכוי המרד במיליציות של מתייוונים, שחלקם התנדבו מתוך האוכלוסייה היהודית, וחלקם מקרב העמים השכנים, כגון אדום ופלשת.
לאחר שיבת ציון (המחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס) לא הוקמה מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
